בהריון הזה ידעתי מההתחלה שאני רוצה ללדת בבית. הפעם זה היה מבחינתי מובן מאליו. חיפשתי את הליווי המדוייק עבורי, כזה שיהיה גם עקבי ותהליכי, שתהיה שם מישהי שיודעת מה קורה איתי בכל שלב בהריון. אבל גם כזה שתומך בפחדים ובקושי. שיהיה לי מרחב מכיל.

כבר בשבוע 12 דיברתי עם איה ויובל והתחלנו ליווי. עוד לא ידעתי אז כמה עליות וירידיות יהיו שם בדרך וכמה אצטרך את החוויה העוטפת שהיא גם האמא המחבקת והסבתא החכמה, הקול הרפואי והברור והקלילות השפויה. מקום שיהיה עבורי מיכל בו ארגיש בטוחה להביא את כל הקשיים שיעלו בהריון. ועלו הרבה קשיים. גם בתקופת הקורונה וגם בסיפור האישי שלי.

בשבוע 40, בחופש הגדול החם של אוגוסט אני כבר לא יכולה לחכות יותר ורוצה ללדת. אבל גם מפחדת. השיחות עם איה ויובל כבר כמעט יומיות ואני מעדכנת אותן בכל מה שקורה. אנחנו מדברות על הפחד מהלידה הקרבה וחושבות איך להתמודד.

ביום חמישי בלילה אחרי שאני כבר כמה ימים עם צירים הולכים ובאים אני מחליטה להתקשר ליובל. אני אומרת לה שתחכה רגע כי אולי זה יתרחק. וכעבור חצי שעה כבר רועי מתקשר ואומר שהגיע הזמן. איה מגיעה ראשונה ונכנסת בשקט לבית החשוך. כולם ישנים ואני כבר ממש בבועה שלי.

עם הבוקר שעולה וההגעה של יובל, מחליטים להעיר את הילדים ולשלוח אותם לסבתא וסבא. עוד חוגגים יום הולדת קטנה בבית לאמצעית ומפנים את הבית ללידה. אני עם עצמי ומרגישה כל פעם את היד שמגיעה לתמוך, את העיסוי והמילה, השאלה שבודקת איתי מה אני צריכה. בשלב מסויים מחליטות לעשות עבודה לקדם את הלידה כי אני מאוד עייפה כבר. כולנו כצוות מתגייסים ומנסים מנחים. הצירים צפופים וכואבים, החום של אוגוסט בצהריים. ואז ירידת מים וכולם איתי מחזיקות, ותומכות. ועוד כמה לחיצות ועופרי כאן.  איזו הקלה וכאב ושמחה והכל ביחד. איה עוזרת לי להחזיק את עופרי ולהניק ויובל בודקת אותי. אני נחה ולאט לאט יוצאת למסע החדש של האמהות.

איה ויובל שם, מלוות אותי גם בתקופה שאחרי הלידה עם ההסתגלות והשאלות שיש מסתבר גם עם הילדה השלישית. ויהיו שם תמיד. כמו שמיילדת הייתה פעם כחלק משושלת האמהות, המעבירות את החוכמה והידע לדורות הבאים. שמיצרות מקום לגדול בו בעצמי בזמן שאני מגדלת חיים חדשים.