השבוע השתתפתי במעגל אמהות בו סיפרו סיפורי לידה ועשו לי חשק לשתף בלידה המעצימה והטובה שהייתה לי, אז הנה זה בא!

תמיד ידעתי שלא אלד בבית חולים, חוויות לא טובות מרופאים לאורך השנים יחד עם רתיעה כללית מסביבת בית חולים הביאו אותי לחפש מקום אחר ללדת בו. לידת בית הייתה נראית כמו בחירה קצת קיצונית בהתחלה אבל אחרי הסגירה של הג'אהרה דולה הבנתי שזאת תהיה האופציה האפשרית היחידה. וככה באיזור שבוע 24 להריון אחרי שעיכלתי קצת שזה באמת הולך לקרות ואני אמורה ללדת מתישהו התחלתי לחפש מיילדת בית - בשלב הזה הבנתי שיהיה לי מזל אם אצליח למצוא מישהי ועוד בתל אביב! (הידועה בתור עיר ללא חניה) למזלנו הרב עפרית פק, יובי איה וכרמל היו פנויות בתאריך שלי. ההריון שלי היה די מתיש עד השליש האחרון, הבחילות ליוו אותי משבוע 5 עד 15 יחד עם עייפות קיצונית, ואחרי שבועיים הפוגה מכל הכיף הזה התחילו צרבות ודימומים לא מוסברים ששלחו אותנו להרבה ביקורים במוקד +מיון והסתיימו בהעלאת סף החרדה אבל בלי שמצאו סיבה לזה. בשליש האחרון התחלנו להיפגש עם המיילדות אחת לשבועיים והם הציעו די מיד שאעשה עירוי ברזל מה שהתברר כהצלה של ממש, חזרתי לעשות יוגה והרגשתי יותר טוב למרות הכובד בשלב הזה. לקראת הסוף התחלתי ממש לחשוש מסיטואציה בה אצטרך להתפנות לבית חולים ולא אוכל ללד בבית, התינוקת שלנו הייתה במנח עכוז בשבוע 32 מה שמאוד הלחיץ אותי וכל פעם שבאנו להיפגש עם צוות המיילדות הרגשתי שהן מצליחות להרגיע חלק מהחששות שלי ובכלל לגרום לכל דבר להיראות פחות רציני או מאיים. למזלי בשבוע 37 יצאתי כבר לחופשת לידה - די חריג במקום העבודה שלי בו נשים בדרך כלל עובדות עד יום הלידה שלהן. אני הרגשתי שאני לשנות פוקוס לפני הלידה וממש בשבוע הזה סיימנו את רוב ההכנות שהיה צריך ללידה. חשבתי שיהיו לי עוד שלושה שבועות חופש עד הלידה ותכננתי עוד זמן ים ואפילו דייט אחרון שקבעתי לנו במסעדה שווה אבל לקטנה שלנו היו תוכניות אחרות וביום רביעי בול בשבוע 38 התעוררתי ב3 בלילה מכאב מחזור עמום, בהתחלה לא חשבתי שזה מעיד על משהו אבל אחרי חמש דק' הרגשתי משהו משתחרר הלכתי לשירותים וראיתי שירדו לי מים הערתי את בן הזוג שלי, ניראל, שהיה קצת פחות בהלם ממני והוא התקשר בתורו לעפרית שאמרה לנו לחזור לישון ולראות שמתפתחים צירים. כמובן שלא הצלחנו לחזור לישון רק שכבנו במיטה מתרגשים תוך כדי שאני מנסה להבין אם הכאבים העמומים שאני מרגישה זה באמת צירים או שאני רק מדמיינת. בבוקר אני ניסיתי לנוח בעוד שניראל נכנס לאטרף ארגונים ובישולים (ביקשתי שיהיה סיר מרק לאחרי הלידה). בשעות הבוקר המאוחרות הצירים קצת נחלשו ועפרית הציעה שנקרא למדקרת וגם שנשיג שמן קיק (רציתי לעשות כל מה שאפשר כדי לא להגיע לבת חולים) למקרה שיהיה צורך. המדקרת שלי, שלא עושה ביקורי בית בכלל, ממש בצירוף מקרים הייתה בשכונה שלנו והגיעה בצהריים אלינו. אחרי שהיא הלכה באיזור 14:00 הצירים כבר התחילו להתגבר והיו כל 2-3 דק' אבל אני עוד הייתי משוכנעת שזה לא בטוח קורה היום. עפרית הציעה לצאת אלינו אחרי שיחה קצרה עם ניראל, ועדכנה אותנו שתהיה אצלנו ב17:00 ושגם יובי וכרמל יגיעו. כשעפרית הגיעה כבר היו צירים אחת לדקה ואני ניסיתי להעביר אותם בשירותים על האסלה. משם הסדר הכרונולוגי של הדברים מתעמעם לי. אני זוכרת את עפרית וניראל ממלאים את הבריכה ואת יובי מגיעה כאני כבר ערומה במקלחת מעבירה כמה צירים כשנכנסתי לבריכה בהתחלה עוד היו הפוגות בין הצירים והרגשתי שאני מצליחה קצת להירגע ולתקשר ביניהם אבל ממש מהר הרגיש שיש צירים בלי כמעט הפסקה ביניהם. לאורך כל הלידה זזתי בין השירותים למקלחת, לבריכה ולמיטה והמיילדות עודדו אותי להרים רגליים במעברים. לא נתתי לבן זוג שלי לזוז ממני אפילו לדקה, ממש הייתי צריכה שיחזיק לי את הידיים בכל זמן נתון (אחר כך הוא אמר שהופתע מכמה כוח יש לי בידיים) הרגשתי שאני צורחת בכל ציר ולא מצליחה לנשום כמו שאומרים לי וגם לא להוציא קולות נמוכים. כל פעם שהיה רגע של הפוגה שאלתי את יובי, עפרית וכרמל אם זה מתקדם לאנשהו והן בתורן אמרו שמתקדם מאוד - בלי לבדוק פתיחה אפילו פעם אחת!. בכלל, לאורך כל הלידה עברה לי רק מחשבה אחת בראש - מתי זה כבר נגמר. כנראה בגלל זה בשלב מסוים שאלתי את יובי תוך כמה זמן אקבל אפידורל אם ארצה ללכת לבית חולים והיא אמרה שעה וחצי - ויתרתי על הרעיון ישר מתישהו התחלתי להרגיש צורך ללחוץ בצירים הרגשתי שהצירים הכי נסבלים כשאני יושבת על האסלה וביקשתי ללכת לשירותים ככה העברתי עוד כמה צירים, תוך כדי גם התחלתי להקיא את המעט מאוד שהיה לי בקיבה בשלב הזה. המיילדות הציעו לי להכניס יד ולהגיד להן בעצמי איפה אני מרגישה את הראש והוא הרגיש די קרוב, זה היה ממש מעודד! לקראת הסוף המיילדות רצו שאבוא למיטה ואחרי קצת מחאה מהצד שלי כי רציתי להישאר במקלחת הסכמתי לבוא. ממש לקראת הסוף כרמל בדקה לי פתיחה (בפעם הראשונה בלידה!) אני זוכרת שהיא אמרה 9.5 ואני הייתי קצת מופתעת מזה שאנחנו ממש לקראת הסוף. הן שמו לב שחלק מצוואר הרחם ולא נמחק ועפרית בתמרון קצר אבל כואב מאוד העבירה את הראש את החלק הזה ואז תוך כמה לחיצות בשעה 21:40 ואחרי כמעט 5 שעות של צירים כואבים, נעמי יצאה לעולם. לאורך כל הלידה עפרית יובי וכרמל השרו עלי אווירה בטוחה מבלי להתערב כמעט בכלל במהלך הלידה, הן גרמו לנו להרגיש שאנחנו בידיים טובות רק מעצם הנוכחות שלהן. הן נשארו איתנו כמה שעות, וידאו שאני מצליחה להתקלח, לאכול ולהניק והיו איתי בקשר רציף גם כמה שבועות אחרי הלידה מה שהתברר כהצלה של ממש.

יומיים אחרי הלידה כשההתרגשות דעכה, השתלט עלי דכדוך שלא עבר עד בערך חודש אחרי . לא הצלחתי להיות לבד אפילו רגע בשבועות האלה, וכל ערב הרגשתי תחושת מועקה. באחת השיחות טלפון עם יובי היא אמרה לי - אז פשוט אל תהיי לבד, היא ממש גרמה לי להרגיש שאני לא משוגעת או חריגה ונרמלה לי את הסיטואציה. לא דמיינתי בכלל שארגיש ככה, דכדוך ודיכאון הם רגשות זרים לי ביום יום אבל כנראה שלידה היא אירוע משנה חיים. בכלל, היום נראה לי שדרושה יותר הכנה לאחרי הלידה מאשר ללידה עצמה. למזלי הייתה לי תמיכה מהבית ותמיכה של המיילדות המהממות שליוו אותי. הלידה קרתה בדיוק כמו שתכננתי בבית ואני שמחה שלא נתתי לקולות חיצוניים להשפיע עלי ובחרתי ללדת בדרך שלי.