ההחלטה ללדת בבית:

אחרי שתי לידות חיוביות וטבעיות בביה״ח מאיר, משהו בנו נפתח ואני ואורי (בן זוגי) חשבנו (גם ביחד וגם בנפרד) שאנחנו מוכנים לחוויה ברמה אחרת, בבית שלנו, במקום הבטוח והנוח והרגוע שלנו. סביב שבוע 12 הנושא עלה בשיחה בינינו באוטו ולמעשה הוא זה ששאל אותי איך אני רואה את הלידה הפעם ואם חשבתי על האופציה של ללדת בבית. כל כך שמחתי שאנחנו באותו הראש וישר אמרתי שכן - ויאללה בוא נלך על זה. התקופה היתה תקופה של חזרה לשגרה אחרי שעברנו את הגל השלישי של הקורונה וכבר הייתי מספיק מודעת לנושא שהקורונה פה להישאר והשגרה היא זמנית וזה תרם מאוד להחלטה שלי ללדת בבית הפעם.לא ראיתי את עצמי בשום שלב בלידה שמה מסיכה, מוותרת על אמא שלי או על דולה בלידה, מגבילה ביקורים במחלקה לבן אדם אחד וכל מה שתקופת קורונה מביאה איתה לשולחן. 

בנוסף, מבחינתי החלום היה ללדת בבית עם סביבה שמכירה אותי, בלי צורך להסביר על ההריון, הריונות קודמים וכו׳ וכו׳ וגם זכרתי שהנסיעה לבי״ח בלידה הקודמת היתה סיוט כי כבר הייתי בלידה מתקדמת והרגשתי שהוא כל רגע עלול לצאת (ובאמת תוך חצי שעה ממתי שהגענו לבי״ח הוא יצא ). 

נושא נוסף שתרם להחלטה היה האפשרות של להישאר אחר כך עם אורי בבית, במיטה שלנו, עם המקלחת הצמודה שלי. כשיש שני ילדים נוספים מתחת לגיל 4 בבית - להישאר שנינו במלונית או חדר פרטי בבית חולים זו אופציה שלא היתה קיימת אם הייתי בוחרת ללדת בבי״ח (לא יכולנו שנינו להיעלם לילדים ליותר מיום).

ועכשיו ללידה עצמה:

לידות קודמות היו בשבוע 38.2 ובשבוע 36.3 (תוקן לשבוע 37 כי פרגנו לי). היתה לי תחושה שגם הפעם לא נגיע לתאריך המיועד שלי וחשבתי שאלד סביב שבוע 38.שבוע 38+1 - 06.11.21 - יום שבת. ביום חמישי סגרתי פינות אחרונות בעבודה והכל כבר היה מסודר ללידה בבית. הרגשתי שאני יכולה לשחרר. עם זאת, קבעתי לי עיסוי הריון מפנק ליום שני וגם לא היה אכפת לי למשוך עד אז כי חשתי שאני צריכה את הפינוק הזה.בשישי בערב היינו אצל אח שלי לארוחת ערב מפנקת ולא היה שום סימן מקדים, חוץ מהעובדה שהכלבה שלו עקבה אחרי לכל מקום והריחה לי את הבטן באובססיביות.

בשבת - 4:00 לפנות בוקר אני מתחילה להרגיש צירים קלים מאוד - ממשיכה לשכב במיטה אבל מרגישה שהם די סדירים, ממש כל כמה דקות. 4:45 - מעירה קלות את בעלי ומתייעצת איתו אם כבר לעדכן את המיילדות שיהיו בהיכון. הוא היה בעד. ב-5:00 מתקשרת ליובי המהממת ומעדכנת אותה, קבענו שנדבר עוד שעה וחצי ונראה איך מתקדם. הצלחתי לחזור לישון כאשר מדי פעם מתעוררת לציר וחוזרת לישון. ב-6:30 מתעוררת משיחה מיובי שבודקת מה קורה איתי. עדכנתי אותה שהצלחתי לישון ושהכל מצויין. קבענו שנדבר כשמשהו יתחיל להיות יותר אינטנסיבי ושהיא צמודה לטלפון והציוד מוכן ליציאה במידת הצורך.קמתי לעשות פיפי ואז ראיתי שיש טיפה דימום ויצא משהו לשירותים כך שאני מניחה שזה היה הפקק הרירי. מתחילה להתרגש וממשיכה לעדכן את יובי ואת אורי. בינתיים כבר הקטן שלי בן השנתיים התעורר והצטרף לבעלי במיטה ואני נכנסתי להתקלח.במקלחת הצירים חזרו להיות סדירים אך רק מעט מציקים - לא כאב בלתי נסבל.אמרנו שנעשה בוקר רגוע עם הילדים ונעדכן את ההורים של אורי שיבואו לקחת את הילדים כדי שנוכל להתפנות ללידה. הצירים המשיכו וגם הגדול שלי התעורר, ראה אותי מקפצת על הכדור פיזיו ומאוד התעניין במה שקורה. הוא היה מתוק אמיתי וקיפץ איתי על הכדור, צילם אותי ונראה שמבין ומתרגש ביחד איתי. ב-9:00 ההורים של אורי הגיעו והילדים ואורי יצאו לטייל עם הכלב - כל אותו הזמן יש לי צירים כל כמה דקות וצירים יחסית ארוכים של דקה…ההורים של אורי לקחו את הילדים סביב 9:20 ואז הצירים התחזקו בבת אחת - כנראה שהייתי צריכה את השקט שלי. אורי הציע שננסה את הטנס וזרמתי איתו וגם כבר הפעלנו את הפלייליסט שאני אוהבת לשמוע ביום יום. בינתיים דיברתי עם אמא שלי שכבר היתה בהכנות של עוגה לקראת המאורע היא שמעה אותי בציר ואמרה לי לקרוא למיילדות כבר ושאין טעם לחכות ושגם היא יוצאת לדרך תכף. התקשרתי ליובי והיא גם שמעה אותי כאובה בציר ואמרה שהן יוצאות לדרך. סביב 9:50 כבר כאב לי מאוד, בכיתי גם מהתרגשות וגם מכאב וביקשתי שאורי יבדוק איפה כולן - כי אני צריכה תמיכה וזה הרגיש לי שזה מתקדם מהר, בינתיים הטנס לא עזר לי כי הכאב היה בעיקר בבטן, מה שכן עזר לי זה לחיצות באזור עצם הזנב ואורי כבר היה מתורגל מהלידות הקודמות. ב-10:00 יובי, איה ואמא שלי נכנסו בתזמון מושלם. הן התארגנו עם הציוד וביקשתי שינפחו את הבריכה, הן אמרו שאין בעיה רק שאקח בחשבון שזה לוקח זמן ועושה רעש. אמרתי שיאללה והגברתי את המוזיקה. כשהבריכה היתה מוכנה, נכנסתי והמים היו קצת חמים לי מדי - עד שהתרגלתי והיתה הקלה מיידית ברמת הכאב. בכל ציר כולם תמכו בי, במגע, במילים ועם מים ושמן. ככה התקדמנו והכאבים התעצמו, וגם הלחץ בטוסיק אבל לא באופן רציף, רק בזמן ציר. באיזשהו שלב (בדיעבד אני רואה לפי הרישומים של יובי ואיה שזה היה בשעה 11:50) הרגשתי פאק כזה וכאילו בלון שיוצא ממני לתוך המים, ירדו לי המים והם היו שקופים - זו היתה ממש הקלה. 

לפני זה קצת פקפקתי בתהליך ובהתקדמות (כנראה שלב המעבר המפורסם) וביקשתי לדעת איך יובי ואיה כל כך בטוחות שאני מתקדמת אם לא בודקים פתיחה, הן הסבירו שרואים עליי. הן שאלו אם אני יכולה לנסות להרגיש את הראש, ניסיתי אבל לא הרגשתי משהו כזה…ביקשתי שיבדקו - איה בדקה ואמרה שאני מתקדמת מעולה, ויש איזה שול קטן שצריך להשתחרר וכדאי שאעשה פיפי כשיש לי ושארגיש חופשי להחליף תנוחות. רוב הזמן נעתי בין כריעה על הברכיים כזה לבין ישיבה וחצי שכיבה על הגב/צד. באיזשהו שלב הלחץ גבר וקצת התחלתי ללחוץ והשתחרר קצת קקי למים, לא נעים אבל סביר… וכשהתגבר עוד הלחץ שוב שחררתי ואז כבר הן ביקשו שאצא מהמים.אמרתי שאני לא מסוגלת אבל עזרו לי לצאת למזרון שהיה ממש צמוד לבריכה וישר נשכבתי על הצד. לקח מעט זמן ומספר לחיצות והרבה כאב - והראש כבר ממש הגיע אלינו.בשלב הזה אמרתי שאין לי כח ואני לא מצליחה ושיצא כבר כי זה כואב!!! אורי שכב לידי וליטף אותי, איה הרימה לי את הרגל ויובי קיבלה את הראש, כולן עודדו אותי שאני עושה את זה כמו גדולה ושהוא שומר עליי כשהוא יוצא ככה בהדרגתיות. אמרו לי לעשות שששש ופווו ותוך כמה לחיצות בודדות, בשעה 12:11 הוא יצא אלינו וישר שמו אותו עליי. זה רגע כל כך קסום ומשחרר, היה טיפה דימום מוגבר כשהוא יצא אבל הוא נרגע בלי צורך בפיטוצין.כל התהליך הרגיש לי הרבה יותר משעתיים מהרגע שכולן הגיעו עד שהוא יצא אך במבט לאחור באמת הדברים זרמו מהר ובצורה הדרגתית ומהממת. 

היתה בחדר כל כך הרבה תמיכה ואהבה והרגשתי עטופה ובטוחה לאורך כל הדרך. הוא התחבר אליי ישר וינק וזו היתה הרגשת הקלה מטורפת.לאחר הלידה לקח לשילייה די הרבה זמן לצאת ואני קצת נלחצתי שאולי היא לא תצא ואז נצטרך להתפנות אבל יובי ואיה בשום שלב לא נלחצו והן עודדו אותי שיש לנו זמן ושהכל בסדר ושפשוט אודה לשילייה על כל התקופה ועל כל מה שהיא נתנה ושאשחרר אותה. סביב 50 דקות אחרי הלידה ואחרי עיסוי רחם קל היא יצאה - שלמה ומושלמת החלום שלנו התגשם והיה בדיוק כפי שציפינו וקיווינו.לא היו קרעים או חתכים, כן הייתי קצת חלשה מדי בשביל להתקלח אחרי הלידה אז חיכיתי כמה שעות טובות. היה כל כך כיף להיות בבית אחרי הלידה, גם בשלב שאחרי הלידה וגם שעות וימים אחרי. כל התהליך היה כל כך זורם והעובדה שלא בדקו לי פתיחה בכלל ולא ידעתי באיזה שלב אני נמצאת היה מדהים וכל כך נכון לי(אפילו שפקפקתי בשלב מסויים).תודה לכל הסביבה העוטפת שלי, לאמא שלי המדהימה שגם תפקדה בתור הצלמת, לאורי שלי, שלא יכולתי לבקש בן זוג יותר מכיל, תומך ואוהב ולמיילדות האלופות והיקרות שלי - יובי בסון ואיה פרישר. מאחלת לכל אחת לידה כזו מושלמת וקסומה!