ההריון עבר נפלא ותקין! במשך שנים ידענו שאנחנו לא רוצים ללדת בבית חולים, שחשובה לנו יותר מהכל סביבה אינטימית וחשוכה ומושלמת, מוקפת בנשים אהובות וחזקות, כמו שבדיוק קרה.

את ליווי הלידה עשינו עם עפרית פק, יובי בסון ואיה פרישר המדהימות, שרק לכתוב את השם שלהן מעלה בי דמעות של התרגשות, כי אין באמת מילים שיכולות לתאר את מה שהן היו בשבילי לאורך ההריון והלידה. הן נתנו לי ולבן זוגי המון מרחב להיות, לשאול, להרגיש בנוח, עברו איתנו כל שלב בהריון הזה יד ביד, שמחו איתי על הגילויים החדשים שחוויתי, תמכו בי על קשיים, קיבלו כל מה שהבאתי איתי בין אם זה הצפת שאלות, עצבים של הורמונים ובכי או פשוט המון קלולסיות סביב לידה ראשונה... ומעבר להיותן קשובות הן היו גם מקור ידע עצום, מקצועיות ופשוט באמת יותר ממה שאפשר לבקש בכלל. ההיכרות איתן הגיעה מלמעלה, הן העניקו לי את כל הכלים שאיפשרו לי לקבל את הילי לעולם שלנו בברכה ואהבה, ולקבל את עצמי בדמות אמא…

בשבועות שלפני הלידה, אני והאיש התעסקנו בהכנות- בפן הפיזי של לקנות את הציוד הנדרש לפי הרשימה שמסרו לנו המיילדות, להחליף את כל התאורה בבית לרכה, צמחים שקנינו לאנרגיה של חדש והתחלה, וגם לדבר המון ולחשוב בקול על מה נרצה להיות אחד בשביל השניה במהלך הלידה, איך הוא רוצה לתמוך בי, מה מעניין אותנו, תרחישים שונים שיכולים לפגוש אותנו ומה אנחנו מרגישים כלפיהם...

חיכיתי בטירוף ללידה ולסימנים שיבשרו שמשהו מתחיל, בעיקר כי אוגוסט וחם ובצקת וחברה הכי טובה שבדיוק ילדה- משבוע 38 כבר דיברתי עם הילי על זה שאנחנו מוכנים לקראתה ומדי פעם הזמנתי אותה לבוא, אבל ככל שהימים התארכו וזה לא קרה, הבנתי שזה רק עושה אותי מיואשת והחלטתי להפסיק (והאמת היא שגם לא רציתי לנסות את כל שיטות הזירוז בשביל לתת לדברים להיות כמו שהם בצורה הטבעית והיפה שלהם).

ביום עצמו של התאריך המשוער, ביקרנו אצל ההורים ואני סבלתי מכאבי גב שנמשכו לאורך היום… מתישהו בשעות הערב, בזמן שהאיש שלי שקוע עמוק במרתון פיפ״א בקונסולה () אני פרשתי למיטה, ושם התחלתי להרגיש גלים של כאבי מחזור והתכווצויות בבטן. התחלתי לתזמן לעצמי את תדירות הופעת הגלים ובמקביל שוחחתי עם יובי, שהסבירה לי שזה עומד להיות ארוך ושאני צריכה להיעזר בסבלנות ולנוח כמה שיותר. כשהאיש הגיע למיטה, הוא מצא אותי כאובה, ממש!!

זה הפתיע אותי האמת, ציפיתי שיתחיל רגוע, פחות חד. פחדתי שאם ככה נראית ההתחלה מה יהיה בהמשך? ובאמת בהסתכלות לאחור, אני יכולה עכשיו להגיד שהצירים של ההתחלה אכן היו לי משמעותיים וכואבים יותר מהצירים שהגיעו אחריהם. לעומת ההתחלה, הצירים של הסוף היו נעימים ונכונים הרבה יותר.

העברנו יום שלם של צירים יחד, כשבמהלך הצירים הגוף מחפש תנועה, בכל דרך שנראתה לנכון, ובין ציר לציר נרדמתי. לא יודעת אם זה קשור להתרגשות, או היי מההורמונים, אבל יצא שבמשך כל זמן הלידה אני רק חיפשתי לישון, והתעוררתי כל פעם בשביל לעבור עוד ציר. בסוף כל ציר, שקעתי שוב לשינה- עמוקה, מיידית, חזקה ומוצפת חלומות. במהלך כל הלידה מתחילתה ועד סופה, יצא שהמשכתי לישון עמוק בין הצירים. אפשר להגיד שבמצטבר ישנתי לא מעט.

זכור לי במעורפל שהאיש המשיך במרתון הפיפ״א שלו תוך כדי שאני לידו בספה, ישנה ומתעוררת. זה הרגיש לי מצוין, לא הרגשתי שאני צריכה אותו בשביל לעבור את הצירים, רציתי את הזמן הזה בלי שום תמיכה ונהניתי לחוות אותם. עוד בזמן ההריון אני חיכיתי לצירים, להרגשה של הגוף שלי מתמודד וחווה ומרגיש, רציתי גולמי ומורגש חזק על הגוף, בלי מיסוכים ובלי טנס וכו׳. אפילו דברים קטנים כמו עיסוי פרינאום או עבודה עצמית להתמודדות עם הכאב לא עשיתי, לא רציתי להפריע לאותנטיות, רציתי לתת לגוף לעשות את שלו כמו שירגיש נכון במהלך הלידה. כמה שפחות התערבויות, רק נטו להתרחב בנפש ובתודעה כדי לאפשר מקום לדבר הענק הזה לקרות ולתת לו פשוט לקרות בשקט, לתת להילי לבוא כמו שנכון לה.

בערב של היום השני, ביקשתי מהאיש שלי שנקרא למיילדות. הערכתי שלא התקדמתי הרבה וכנראה שזה עוד מוקדם מבחינת מצב הגוף והפתיחה, אבל האמת היא שהייתי כבר די מותשת משגרת הצירים וההרדמויות במשך יום שלם, שאפילו פחדתי שזה שאני ישנה כל כך הרבה רק מאט ולא מקדם אותי (למרות שלא הצלחתי אחרת, ממש בלתי נשלט). ייחלתי לכיוון חדש, ובעיקר רציתי את הנוכחות היקרה מפז שלהן. הייתי אחרי כמה שעות שבהן הצירים הגיעו כל 5 דקות ונמשכו בערך דקה וחצי.

ובאמת, כשהמיילדות הגיעו הבית התמלא באנרגיה חדשה. הן הביאו איתן רוח של התרגשות ושל תשוקה לקראת הבאות והשתלבו בצורה מושלמת עם הביחד שאני והאיש יצרנו בשעות שהספיקו לחלוף. הן עברו איתי ביחד כל ציר- בתמיכה גדולה, בהחזקה, בשקט, בנשימות משותפות, בהצעות לתנוחות שונות, בעבודת צוות מלאת חיזוקים, עידודים וחיוביות. היו כל כך קשובות ומקצועיות, השרו אווירה כל כך נעימה, דאגו והיו פשוט 100 אחוז על זה, בהבנה עמוקה שלא צריך להעביר במילים אפילו.

אצלי בזמן הזה שלטה יותר מהכל התחושה, שאני רק רוצה לישון… תחושה חזקה ועוצמתית וסוחפת שאי להתנגד לה, כאילו שאני בכלל לא מסוגלת להישאר ערה בין הצירים, שקשה לי שפונים ומדברים אליי כי זה מפריע לי לישון. זוכרת שינה מתוקה וממכרת שצנחתי לתוכה ברגע שנגמר הציר. התעוררתי לציר נוסף כל פעם מחדש ואותו העברתי כל פעם בדרך אחרת.

המשכנו להעביר את הלילה, עד שבשלב מסוים הגיע אצלי הייאוש- חיפשתי סימנים שיבשרו לי על התקדמות, שמשהו יהיה שונה, שאנוע על ציר זמן שבו לאט הדברים יהפכו לסוערים ואינטנסיביים יותר, כמו ששמעתי שקורה בלידות. אבל זה לא קרה…

השתלט עליי פחד שהצירים לא מצטופפים, שאני תקועה, גם המים לא פוקעים, הכאב לא מתקדם למטה בתחושה והרי עבר כבר לא מעט זמן…

התגנבו לראש משאלות לב של ייאוש, על זירוזים ושלל התערבויות שיגאלו אותי מההתמודדות המתמשכת שרק מתארכת ומתארכת, חשבתי כמה שזה ארוך ומתיש ושאין לי באמת שום דרך לצאת מזה כבר חוץ מלחכות לזמן הנכון, חשבתי כמה קשה לי מנטלית להמשיך בדיוק ככה בלי תחושת התקדמות ואיזו טעות זאת הייתה שלא עשיתי שום הכנה מנטלית שתתן לי כלים להיאחז בהם... חשבתי שהמיילדות עומדות להגיד לי שאנחנו תקועים, שיש בעיה.

איה ויובי היו שם לחזק, להרגיע, להקל, מבחינתן הכל מצוין, הכל תקין, לידה ראשונה לוקחת זמן… והייאוש הזה דווקא מרמז על מפנה ומראה על התקדמות.

השעות של הלילה השני התקדמו ולבינתיים, תחושת הייאוש כבר חדרה אל תוך החלומות שבין הצירים, שהפכו עם הזמן למוזרים, תלושים מהמציאות וקצת מבהילים.

לקראת שעות הבוקר, איה ויובי הציעו תנוחות שונות שאמורות לקדם ולעזור להילי לרדת עוד למטה. הן הסבירו לי שזה אולי יכאב יותר, אבל בהחלט יעזור לקדם אותה ואני ישר קפצתי על המציאה ולקחתי בשתי ידיים כל הצעה שתעזור. במהלך הציר חיפשתי להעמיק את התנוחה כמה שיותר כדי להוציא מזה את המיטב ואכן זה היה מועיל, והילי התחילה להתקדם למטה!!!

ההתקדמות שלה למטה לא כאבה בכלל, הרגישה כל כך נעים, כל כך טוב, משהו חדש שקורה בגוף, תחושה רכה כמו צמר גפן, חמימות של גוף אנושי וקטנטן מבפנים. הופתעתי לגלות תחושה מתוקה וממכרת, גוף קטנטן וחמים שמרגש אותי וגורם לי להתאהב ועושה לי לחייך, הנה סופסוף משהו קטן ממך ילדה שלי... אני לנצח אזכור את התחושה הזאת, אני כבר מתגעגעת אליה…

בשלב הזה הלכנו לספה, אני נשכבתי והעברתי עוד מספר צירים כשבין לבין המים פקעו, ולאט לאט התחלתי להרגיש דחף בלתי נשלט ללחוץ.

איה ויובי הנחו אותי איך לנשום, איך להתקדם לאט ובזהירות ובשליטה, איך לא לדחוף בכל הכוח בצורה לא מבוקרת. האהוב שלי, שעד עכשיו עמד עם המצלמה הענקית ותיעד הכל, פרש מהר מתפקידו כדי לשבת לידי, להחזיק לי את היד ולעזור לי לנשום נכון, לא לדחוף בכוח.

ניסיתי להקשיב אבל כשהגיע עוד ציר, שוב הרגשתי שהדחף הזה חזק כל כך, יותר מהכל. הגוף שלי אותת לי שאני לא בדרך הנכונה, הרגשתי תחושה שורפת כאילו שאני עומדת להקרע, אבל היה קשה להתנגד לדחף ללחוץ… איה ויובי ידעו לעצור אותי מלהמשיך בדרך הזו, עם פידבקים מרובים, הן הכווינו אותי איך ללחוץ נכון. הן אפשרו לתהליך יציאת הראש לקחת את כל הזמן הדרוש לו בנחת ובתמיכה, באיטיות מבוקרת, הן כל כך לקחו את הזמן לעשות את זה בצורה נכונה ובכלל לא הרגשתי את תחושת ״טבעת האש״ השורפת שציפיתי לה, כשהראש יצא. כמה רגעים אחר כך (שעה מתחילת הלחיצות בערך), הילי יצאה ברכות ובשלווה והונחה לי על הבטן היא בכתה והקול הקטן הזה של חיים שמתחילים ריגש אותי ובלבל אותי כאחד. כשהיא יצאה הבנו שחבל הטבור היה קצר ממש… איזה מזל שהמים לא פקעו עד שלב מאוחר ולשנייה לא הייתה לה מצוקת חמצן…

הילי שלי נולדה 2.840 ק״ג בלידה ראשונה ומושלמת, בלי קרעים ותפרים, ברכות ובהרבה אהבה. היא האור והשמש והמתנה הכי גדולה, אנחנו בהודיה ענקית על כל מה שהיא מביאה איתה בכל יום מחדש. בדיוק כמו בלידה, גם היום ובכל יום מאז שנולדה אנחנו מתאמנים בלהתרחב כדי לתת לה מקום להיות ולהביא את עצמה כמו שנכון לה.

אני מאושרת לחלוק את הסיפור הזה ותודה רבה לכל מי שקראה אותו