כמעט שנתיים אחרי הלידה, בתוכי עדיין זוהר המשפט- לידת הבית שינתה את חיי. אבל מאיפה להתחיל?

מובן שלידה היא אירוע משנה חיים, נולדה לי ילדה והפכתי לאמא. עבורי גם הלידה עצמה, איך שהיא התהוותה וההיריון והליווי שהיינו בו, הן חוויות משנות חיים.

הלידה היא המקום הבטוח שלי, היא עוגן וכמוסה של משמעות, ספרייה עצומה שאני עוד לומדת ממנה, תוהה מה עוד היא באה ללמד אותי.

אני מסתכלת על הילדה שלי ומודה לה על הלידה הזאת, שהיא שלי ושלה ושל שתינו.

לידת הבית היא פנס לתוכי, פנס שנמצא איתי תמיד בכיס. כשקשה, אני נזכרת ברגע הזה שהייתי במקלחת, כשהראש שלה יצא והרגשתי שנגעתי באיזשהו סוד, בקצה של החיים, במשהו נצחי. מהרגע הזה עוד רוצה לספר לי, על עצמי ועל החיים פה?

כשגיליתי שאני בהיריון, התחילו מחשבות על הלידה. היו לי תחושות בטן לא טובות לגבי לידה בבית חולים. משהו בתוכי הבין שללדת בנוכחות זרים מתחת לפלורוסנטים זה לא בשבילי, ואני זקוקה לליווי. כמו הרבה נשים, לא באמת חשבתי על לידת בית כאפשרות ורציתי רק ליווי לבית החולים. ואז, בשבוע 12 התקשרתי לעפרית. נפגשנו איתה, והקסם התחיל לקרות. שאלנו את השאלות הקשות והמפחידות, הבנו שאת רוב ההסתבכויות אפשר למנוע, לצפות מראש. זה לא קורה בשניות ולא בדקות.

(מבחינה רפואית, אני יכולה לספר הרבה על ההפחדות שהיו במעקב ההיריון בלי שסיפרתי על לידת בית, על חוסר הסבלנות  המקצועיות וחוסר הזמן לקרוא נתונים בסיסיים בתיק הרפואי. כמה נזק אפשר לגרום בדקות, במשפט. לצד זאת, גם אנשי מקצוע מקצועיים ומקסימים. משלב מוקדם התחלתי להבין, החיים שלי ושל התינוקת שלי יותר בטוחים איתן, עם שלוש מיילדות שמכירות אותנו.

שמכירות את העוברית ואת הדפקים שלה. שאני ארגיש בטוחה עם שתי מיילדות ולא עם אחת לשלושה חדרים. שזה לא בטוח מספיק כשלפעמים רוצים לזרז כי אין להם חדרים...ועוד ועוד.

המערכת הרפואית נהייתה מקום שנעזרים בו רק בעת הצורך. שואלים שאלות ומטילים ספק. כן, גם בשבוע 40 מילים שאמרו לי השפיעו עלי. בתוך זה, לקחתי ולקחנו אחריות במובן העמוק של המילה.

תמיד תמיד הייתה לנו כתובת רפואית מהימנה. אם רצינו, כשהיה רלבנטי, הסבירו לנו כל דבר לעומק, בשפה בהירה ומובנת. כדי שנבין ונבחר).

חזרה לעיקר-

כשבמהלך ההיריון שאלתי את עצמי מה זו לידה, פעם הן שלפו ספר עם איורים יפהפיים של שלבי הלידה, פעם מאמר מרתק על לידה וכאב, ובעיקר- הו מצאו דרכים שונות לומר במילים במגע ובלי מילים, כל פעם מחדש- שהגוף שלי יודע, שהן יהיו שם איתי. אז השתניתי, התחלתי להבין ולהאמין, לסמוך על הגוף שלי. כשסומכים על הגוף, אזורים רדומים בנפש מתעוררים, אזורים ששכחתי

שקיימים.

חיכיתי לפגישות, הרגשתי שיש לי ולנו ולעוברית כל כך הרבה מקום. שאנחנו מתפתחים.

ילדתי בארבע שעות, בבית כמו שרציתי. בשעתיים הראשונות עוד הסתובבתי בבית ובשעתיים האחרונות הייתי במקלחת בכאב שלא הכרתי כמותו, אבל כזה שהגוף והנפש שלי היו מוכנים לקראתו במובן מסוים. הן היו שם איתי. הופתעתי עד כמה הפחד כמו אמר לי- רוב השיחה בינינו הסתיימה, אני מפנה את מקומי.

התמסרתי לכאב וככל שהוא התגבר הבנתי שאלה כאבים של סוף. עברתי לחדר השינה, עוד שתי לחיצות עדינות בעמידה, כשאני נשענת על כיסא, והרגשתי שיוצא ממני גוף, שאיה תופסת אותו.

עברתי לשכב על המיטה שלנו, הן טיפלו בי ובתינוקת ועזרו לי בעדינות ללדת את השיליה. אחד הרגעים הזכורים לי ביותר הוא הבדיקה שיובי בדקה אותי קצת אחרי. בדיקה עדינה כל כך, כשהאזור הכי כואב ורגיש. שכבנו במיטה, אני בן הזוג והתינוקת, במיטה הגדולה והנוחה שלנו. ככה פשוט.

החדר קצת חשוך, והן יושבות אתנו ונמצאות אתנו לכל מה שאנחנו צריכים.

אחרי הלידה הבנתי, שהייתי צריכה שיהיו איתי במהות, בלב ליבו (ליבה) של ההיריון, בלב המסתורי והחמקמק של העניין. שיפתחו איתי רבדים חדשים, שיחוו איתי את העומק של הדברים. שיראו אותי על סף השבר, שיהיו איתי ברגע בו אני מתפרקת, מסכימה להתפרק ולהיפתח לשניים, מסכימה לחוות את כאב הפרידה מההיריון, מהשלב שהתינוקת שלי עוד בתוכי, רגע לפני שאני הופכת

לתערובת של דם, דמעות חלב והתרגשות ממנה...

הן עזרו לי להאמין בכאב הטוב, בי שאני אעבור את זה. הן היו שם, שלושתן, ואני הרגשתי אהובה ומוגנת.

לידת הבית שינתה את חיי ובתוכה כמובן ליווי ההיריון שהוביל אליה. הלידה שלי היא חברה טובה, אחות לדרך, האדמה הטובה ממנה אני צומחת גם שנתיים אחרי. היא שער לעצמי.

מאז, אני מרגישה עם הגוף שלי אחרת לגמרי. אני יותר בטוחה בעצמי, מאמינה בגוף, מרגישה שהוא חזק ומודה לו. דימוי הגוף השתנה מאוד. אחרי שאומרות לך (כדי להבין אם יש סימנים שמבשרים על לידה מתקרבת)- "שלחי תמונה, אנחנו חולות על הפרשות", את גם צוחקת אבל גם משהו בתוכך מחשב מסלול מחדש.

בחירה ואחריות, מושגים חשובים בהורות, קיבלו משמעות מיוחדת. הרגע הזה, שבו לקחתי בעיני רוחי את הקאנו שלי והעברתי אותו לנהר אחר- לליווי היריון, ללידת הבית לעצירה ולחשיבה על מה נכון לי ולנו.

הטלת הספק- אומרים שלידה זה בביה"ח, אומרים "ניילד אותך", אז שמעתי. וחשבתי שוב. העברתי את הקאנו, בחרתי אחרת. גם התינוקת שלי בחרה והאמינה.

אפשר לכתוב עוד על עפרית איה ויובי, על כך שבכל השבועות אחרי הלידה הרגשתי שהן כמו בסלון שלנו, דואגות זמינות ועונות על שאלות.

אפשר לכתוב עוד המון על הקשר העמוק והמיוחד שנוצר.

אני מרגישה, שלאן שאלך, הלידה, בגלגוליה השונים, תמשיך לחיות בתוכי. החיבור הראשוני הזה לתינוקת שלי ולעצמי, הקשר עם שלושתן- כל אלה נמצאים שם איתי.